החוקי והבלתי חוקי באימוץ הבינלאומי ללי גרשנזון

ב – 1997 חוק האימוץ שנחקק ב – 1981 עבר תיקון. 
התיקון מסדיר את האימוץ בתוך ישראל ומוסיף נורמות על מנת למסגר ולארגן את האימוץ הבינלאומי. 
ביקוש הילדים שהוכרזו כברי אימוץ גדול בהרבה מההיצע. 
זה הביא להארכת זמן ההמתנה לאמץ ילד מתחת לגיל 4. המתנה שהיגעה ל – 5 שנים. 
כתוצאה מההמתנה הממושכת, הזוגות שמסיבות שונות לא יכולים להוליד ילדים פנו לפתרונות שונים וביניהם אימוץ בחו"ל. 
בשנות ה – 80 האימוץ מארצות שונות – בעיקר ארצות דרום אמריקה – היה בעיקר אימוץ לא פורמלי, לעיתים לא חוקי. 
הקשר נעשה בעיקר באמצעות עו"ד או סוכן מקומיים, שע"י לא מעט כסף תיווכו וסייעו על מנת להשיג ילד ולמוסרו למשפחה. 
מיותר להוסיף שלא היו כל ביקורת ופיקוח על התהליך, הן מבחינה חברתית, הן בריאותית. זכורים לנו מקרים עליהם שמענו באמצעות כלי התקשורת שהסתבכו עם הרשויות בחו"ל ואף הביאו למאסר ההורים המאמצים או דרישת הרשויות להחזרת הילד לארץ מולדתו. 
השילוב בין הגורמים השונים: המתנה ממושכת, מספר מצומצם של ילדים בארץ אשר הוכרזו כברי אימוץ וחוקים נוקשים (כמו סירוב למסור ילד למשפחה חד הורית) גורם לגידול משמעותי בפניות לאימוץ בינלאומי. 

רוב הילדים שאומצו בחו"ל מגיעים ממזרח אירופה (בעיקר רומניה ורוסיה) ומספר מועט יותר מדרום אמריקה (כיום בעיקר גואטמלה). 
האימוץ הבינלאומי הוא כיום חוקי, תחת פיקוח של משרד העבודה והרווחה וע"י עמותות שנוסדו למטרה זו. 
פועלות כיום בארץ כ – 15 עמותות לאימוץ בינלאומי כשמספר קטן יותר (כ- 6) פעיל יותר וחזק בתחום. 
החוק מנסה להגן על רווחת הילד, להקנות לו עתיד בטוח במסגרת משפחה בריאה ויציבה, שתוכל להתחייב מבחינה חוקית ורגשית לקחת אחריות על הילד לכל החיים. מצד שני החוק שומר על זכות ההורה המאמץ: מנסה להבטיח שהילד נמסר לאימוץ בהסכמת ההורים המוליד ובאופן חוקי, נבדק רפואית ואינו נושא מחלות קשות או מומים מולדים. 
המועמד לאמץ פונה לאחת העמותות ולאחר מפגש ראשון של הכרות מתחיל התהליך. התהליך כולל הכנת אישורים נוטריונים, אישורי משטרה שאין להורים עבר פלילי, אבחון פסיכודיאגנוסטי על מנת לבדוק שאין ההורים חולים מבחינה נפשית והם מסוגלים לתת לילד מסגרת בריאה ובטוחה, וביקור לבית בו הילד יגדל. כל זה על מנת להבטיח תהליך נקי, אמין ובטוח ,כפי שכבר ציינתי, כדי לשמור על טובת שני הצדדים. 
על פי סעיף 32א' של חוק האימוץ: "מי שמציע או מוסר, או מבקש או מקבל כספים או תחליף לכספים עבור האימוץ או עבור התיווך בתהליך האימוץ ללא אישורו ביהמ"ש, דינו 3 שנות מאסר". למרות זאת, המאמץ חייב לשלם סכום מאוד גבוה על מנת לבצע את תהליך האימוץ. החוק מוסיף בסעיף ב' : מלבד להוצאות הכרוכות באימוץ". נראה שלמרות שכל המעורבים בדבר מכירים היטב את החוק, קיימת הסכמה שקטה בין המעורבים על שניתן לעבור על החוק. החוק מוסיף ודורש מכל עמותה לטפל במספר אימוצים של משפחות נזקקות, שלא יכולות לשאת אפילו את ההוצאות הבסיסיות. 
בכמה מהמדינות שמהן מגיעים הילדים, החוק המקומי אוסר על העמותות להבטיח ילד מסוים, להראות תמונות, למסור מידע על הילד (כגון שם ושם המשפחה) לפני שהמפגש הראשון בין ההורים המאמצים והילד המתבצע. העמותות לא רק מצלמות תמונות, גם מצלמות סרטי וידאו ומוסרות למשפחה טרום נסיעה סרט ביתי על "הבן העתידי". 
לפני כמה שנים התבקשתי בסוף קיץ לוהט ללוות את שולי (שם בדוי) בנסיעתה לעיר בסיביר במטרה לערוך הערכה התפתחותית ופסיכולוגית של הילד המיועד. חשוב לציין: העמותות מספקות שירותים של בדיקות רפואיות, הכוללת בדיקה גופנית, בדיקות דם ולפעמים בדיקת לב. 
כעשרה ימים לפני הנסיעה שולי הוזמנה למשרדי העמותה ושם הוצג בפניה בנה: שם ושם משפחה, גיל, כמה תמונות וקלטת וידאו , לצפייה בבית. שולי התקשרה אלי נרגשת והראתה לי את התמונות ואת הסרט, ותוך כדי הכנות לנסיעה החלה לבנות דיאלוג דמיוני עם הבן המיועד. 
לאחר יומיים שהייה במוסקווה על מנת לבצע סידורים פורמליים, טסנו לאותה עיר בסיביר. כבר בהגעתנו לשם פגשנו את אי ההתאמות הראשונות בין הבטחות ליכולת מימושן, נציג העמותה "ינסה" להשיג מפגש עם נציגת הרשות המקומית לאותו בוקר. הוא ינסה להתאמץ כמה שאפשר, כיון שמלבד הוא אף אחד אינו יודע שאנחנו אמורות להגיע. שאלתי את עצמי "ואם הוא לא ישיג את הראיון?... סתם הגענו עד סיביר?" וברור היה לי שמדובר ב"משחק" ראשון על מנת להבליט את עבודתו המסורה. כשנציג העמותה והמתרגמת שהתלוותה אליו הגיעו בשעה שנקבעה לאסוף אותנו, ישבנו בחדר המלון לארגן ע"פ הנחיותיהם את "ההצגה הגדולה". שולי הייתה צריכה להציג הצגה ראשונה ומשמעותית מול אחראית האימוץ מטעם הרשות המקומית. 
כיון שע"פ החוק אסור להבטיח למשפחה המאמצת ילד מסוים וכמובן שגם לא להראות תמונות שלו, הייתה צריכה להמציא סיפור "מעניין". הציעו לה להגיד שבארץ שמעה על ילד מסוים, שאת שמו לא מכירה, אבל ששמעה עליו מפי זוג ישראלי שביקר באומסק כמה חודשים לפני כן, שהוא ילד מאוד מיוחד. 
נציג העמותה אף הציע לשולי שם משפחה לזוג הישראלי והציע שהיא תוסיף שהוא היה עבורם הבן עליו חלמו אבל מסיבות בריאותיות של הזוג החליטו להקפיא את האימוץ. 
נציג העמותה הוסיף שכדאי שהיא תגיד שהזוג הגיע מעיר קרובה לתל-אביב, כגון פתח תקווה. אי הבהירות, הבלבול, הצורך לביים הצגה צבעו את היום הראשון בסיביר בצבעי אפור מוזר. וכך נצבעה גם תחילת הקשר בין שולי לנציג העמותה. 
אם האימוץ חוקי, אז למה להתחיל בהצגות ומסתורין? – חשבתי בלבי, בודדה בתפקידי, וחשתי את הבלבול הגובר של שולי, לצדם של החרדות וחששות, ביומה הראשון בעיר רחוקה בסיביר. 
באותו היום כבר במפגש הראשון עם האחראית על תחום האימוץ בעיר הבנו להפתעתנו שאכן אותה משפחה מפ"ת ראתה את ה"ילד המסוים", אבל הם אלה שדחו את הילד לאחר הביקור הראשון. 
אכן יש משפחה כזאת מפ"ת, הם לא חולים, הם דחו את הילד המיועד ומבלי ששולי תוכל להתאושש מהבלבול והשאלה שמשתמעת מכך: מה סיבת הדחייה שלהם? היא שומעת מפי אחראית האימוץ ש"הילד המסוים" הובטח לעמותה אמריקאית, ולפי כך אין הוא יכול לפגוש משפחה אחרת. 
שולי שואלת את עצמה למה המשפחה הישראלית דחתה את הילד, מה משמעות הדחייה, והבלבול שלה הולך וגדל. 
"הבן שלה", זה שהכירה בתמונה וראתה בסרט וידאו, עליו היא חולמת בשבועות האחרונים, נדחה ע"י משפחה אחרת, ועכשיו "נלקח ממנה" ע"י משפחה אמריקאית. 
אחראית על האימוץ בעיר מציעה לה לגשת לראות ילד אחר, ומתחילה למלא טפסים שיאפשרו לנו להיכנס לבית היתומים. הבלבול גובר, כשמחוץ למשרדי האימוץ נציג העמותה מכריז שהוא יודע שהילד המיועד לא הובטח לאף משפחה אמריקאית ושהוא ילחם על מנת לתקן את אי ההבנה. 
כך מתחיל מסע ארוך ומייגע של אין סוף שיחות טלפוניות סיביר -ירושלים-מוסקווה ומלחמה נגד "המנהלת השקרנית ורמאית". מלחמה למען ה"צדק" - לדברי עובדי העמותה שמבטיחים להלחם כדי ל"החזיר" את הילד המובטח לאמו ה"אמיתית" -שולי - וכך הגענו למפגש הראשון בבית היתומים, כשההוראה שניתנה ע"י נציג העמותה הייתה "לא להסתכל בכלל על הילד שמציעים", ולהשתמש בביקור רק כ"מסך" על מנת לחזור למחרת למשרדי האימוץ ולהלחם על הילד ה"אמיתי". 
אני מתרגשת בכניסתנו לבית היתומים בסיביר. צבעים שונים, ריחות חדשים. הצוות מסתכל עלינו וממבטם ניתן לקרוא את השאלה: את מי מהילדים שלנו באתם לקחת? 
וכבר במשרדו של מנהל בית היתומים, רופא במקצועו, שמענו לראשונה פרטים על טראם (שם בדוי). מי ההורים, הלידה, למה ננטש בביה"ח, משקל בעת הלידה, התפתחות בשנה ראשונה לחייו, חיסונים ותוצאות בדיקות הדם. פתאום, וכאילו בהפתעה, נכנסת מטפלת לחדר המנהל ומחזיקה בידיה את טראם. מבוך משוגע הוא מבוך החיים . "הילד הלא אמיתי" פיקח להפליא, בריא, פעיל מאוד, מחייך לעבר כל הנוכחים. 
בחדר המנהל נוכחים 6 אנשים. "הילד הלא אמיתי" מיישר מבט ומתמקד אך ורק במבטה של שולי נראה שמסוגל להבדיל בין כולם, ולזהות בעיניה של שולי את תשוקתה להיות אמא. עיניים מלוכסנות שיודעות להסתכל. כש"ברגע של חולשה" שולי שוכחת את ההוראה וטראם עובר לידיים שלה, עיניו מתמלאות דמעות, הוא מנסה להתאפק, החל לבכות, ולרגע גם תוך כדי בכי לא מפסיק להסתכל ישירות אל עיניה. הוא לא משתחרר מהידיים שלה, בוכה, צוחק, בוכה. מהסס ומתחיל לפנות לכיוון ידי המטפלת, המוכרת לו, אבל נשאר בידיים של שולי. אני מאוד מתרגשת ומתפלאת. 14 חודשי חייו של טראם חלפו בבית החולים ובבית היתומים. 
סיביר, הקור, "הילד הלא אמיתי" יודע להרגיש ולהתרגש ומדבר ללא מילים. זו שפה אחרת, לא רוסית, לא עברית, לא תרגום מרוסית לאנגלית. 
שולי מגיבה בפתאומיות, כאילו התעוררה מהכישוף, ואומרת לי בעברית: 
- זה לא "הבן שלי" בואי נצא מכאן. ותפסיקי לשאול עוד ועוד שאלות את הרופא. בואי נצא. 
ויצאנו, לחצר הקרה, כדי להמשיך ולהלחם נגד האחראית על האימוץ, השקרנית, כדי לנסות ו"לקבל בחזרה" את הילד "המובטח-אבוד-המדומה דרך התמונות-ילד שלא פגשנו". 
ועוד אין סוף טלפונים, הלוך חזור ללא הפסקה סיביר-ירושלים-מוסקווה. 
ולמפגש למחרת עם אחראית על תחום האימוץ נוספו עוד שקרים: שלא מסכימה לקבל את טראם – הילד הלא אמיתי – כי עיניו מלוכסנות ויראה מאוד שונה ויוצא דופן בהומוגניות של תושבי ישראל, ושרשויות סיביר לא מקיימים את חלקם בהסכם ומציעים ילד בן 14 חודש, כשע"פ ההסכם היה צריך להיות ילד בן שנה. היא רק תסכים לקבל את "ההוא", הילד האמיתי – עליו חלמה – אותו הציעו – זה שהובטח לאמריקאים. 
שלושה ימים נמשכה ההרפתקה בסיביר, שלושה ימים ושלושה לילות, בהם ניסיתי להסביר לשולי שאת "ההוא" הילד האמיתי אנחנו עוד לא מכירים ושהמלחמה היא מלחמה על תמונה. שולי מכירה את התמונות, לא את הילד, התמונות הן לא הסובייקט, הן רק העטיפה. בלונדיני ובעל עיניים כחולות בהירות. ואני מרגישה שאני מאוד בודדה, נלחמת לי לבד מול טחנות הרוח, מנסה לעזור לשולי לצמצם את הבלבול שחשה. ובתוקף תפקידי, במסגרתו הוזמנתי לנסיעה, אני מבינה שכנראה לזאת התכוונו אנשי העמותה, כשאמרו לה שיכולות להיות כל מיני סיבוכים או תקלות בתהליך. אני אומרת לשולי שבמפגש בינה לבין טראם אולי מתרחש מפגש חדש, שנולד על בסיס של כשלון במפגש בינה לבין "הילד של התמונה". 
שולי מחליטה שעדיף לה לחזור "בידיים ריקות", ולא מסכימה לראות ילדים נוספים. מירושלים, ובאמצעות פלאי הפלאפון, שולי מקבלת תמיכה על החלטתה הן מהוריה והן מאנשי העמותה. תערובת של תסכול, כעס ובלבול מחזקות את עמדתה והיא ננעלת עוד יותר ברצונה לקבל את "הילד היפה של התמונה". 
בבוקר השלישי ואחרון שלנו בסיביר, הוזמנו לפגישה במשרדי האימוץ ע"י המנהלת, והמנהלת של המנהלת של המנהלת. מציעים לה לראות עוד 3 ילדים, שתנסה לראות אותם, שרק תנסה, שמה שנראה עקשנות לא יכול להסתיים בקונפליקט דיפלומטי בין שתי מדינות על ילד בן 14 חודש. נציג העמותה מציע לה: בואי נראה אחד או שניים, רק כדי שלא יוכלו לרשום בתיק שסירבת לראות ילד נוסף. שולי מסכימה בקושי, מעוצבנת, כועסת עלי. אני הבן אדם שהכי קרוב אליה כרגע. 
- בטח את מאושרת, את והרעיון המטומטם שלך שאסכים לראות עוד ילדים. למה אני בכלל צריכה לראות עוד ילדים... 
ואז נסענו לבית היתומים מס. 2, לפגוש את פאוול (שם בדוי) , בן 11 חודש, בלונדיני, עיניים כחולים. פאוול רזה נורא, עור שקוף, סימני מארסם מובהקים, ועיכוב בולט בהתפתחות. פאוול לא יוצר קשר עין, בקושי מחזיק את הראש, לא ניגש לקחת צעצוע שאני מעמידה מולו, לא בוכה כשכל המטפלות יוצאות מהחדר ומשאירות אותו לבד איתי. ורק מול פאוול נראה ששולי מסוגלת להבין שטראם, הילד הראשון שראינו, "הילד הלא אמיתי" הוא הכי קרוב לילד חי, בריא ואמיתי. ופתאום היא מבינה את ההבדל בין סובייקט ועטיפה, בין ילד בעל כוחות להלחם ולהתגבר מול הנטישה לילד שנכנע, והולך לאיבוד, ונשאר ונשאר... 
אני שותקת, אולי כי לאחר שלושה ימים כל כך קשים נגמרו לאיש המקצוע "הניטרלי" שבי המילים, אולי מתוך חכמה, כדי שבתוך השקט שולי תוכל לחשוב עם עצמה. 
ששולי פונה אלי פתאום, כבר בחצר, כאילו פתאום גילתה את אמריקה: ""יש לי רעיון חדש, מה דעתך שנחזור ונראה את המלוכסן הנחמד ההוא, ההוא מהיום הראשון, טראם קראו לו? 
וכאילו אני גם מופתעת מההברקה אני פשוט עונה לה, כאילו באדישות, כן למה לא, נלך. את צודקת, נדמה לי שקראו לו טראם... 
ומתחילה אז ריצה חדשה, לחזור ולראות אותו, ולחשוב , להחליט ולחזור למשרדי האימוץ ולהגיד בדיוק ההפך ממה שנאמר עד עכשיו, ולהספיק ולחתום אישורים נוטריונים בעיר רחוקה בסיסיר הקרה (גם באוגוסט), והכל במספר שעות, כי המשרדים נסגרים בארבע ולמחרת בבוקר אנחנו טסות בחזרה. 
סוף ההרפתקה בסיביר: מנהלת תחום האימוץ בעיר מקבלת בהבנה את השינוי בעמדתה של שולי, מציעה לה כמה ימי הארכה על מנת שתחשוב קצת ותוכל להירגע עד לקבלת ההחלטה. האישור הנוטריוני – בקשה לפתוח בהליכי אימוצו של טראם – חתום וישמר במגירה, בשולחנה של המנהלת. אם תוך שבוע התשובה של שולי תהיה חיובית, המנהלת תגיש את הבקשה בביהמ"ש. אם התשובה תהיה שלילית היא פשוט תשליך אותם לפח. 
חודשיים לאחר מכן, באוקטובר, שולי חזרה לסיביר למשפט האימוץ. 
טראם – בשמו החדש ומשפחה חדשה – חי כבר הרבה שנים בארץ. פעם אפילו הגעתי לבית הספר בו הוא לומד וראיתי אותו רץ בין חברים, בחצר. 

סיפור זה, סיפורה של ההרפתקה בסיביר הנה מסגרת לכמה מחשבות שליוו אותי תוך כדי ולאחר הנסיעה. השאלה המרכזית וציר ראשי בעבודה שאני מציגה כאן היא למה הצורך להסתיר עובדות ולהציג נתונים לא לגמרי אמיתיים, ולמה אם כולנו יודעים ומכירים את חשיבות השלכות החוקיות בתהליך האימוץ, הוא עדיין היום ספוג סתירות, חוסר וודאות מבלבל ופינות אפלות. 
השערתי היא שלמרות הצורך במסגרת חוקית, משהו מהפטנזיה הלא מודעת של גנבה – קניה – גזלה – מבלבל, בעיקר בשלבים הראשונים של התהליך – את כל המעורבים: אנשי מקצוע, סוכנים, מתווכים, מאמצים. 
להערכתי הצורך להסתיר עובדות וכתוצאה מכך לגרום לבלבול נוצר כשהפנטזיה מועברת לאקט, ומבטאת הרגשה שמלווה את ההחזקה של משהו – במקרה זה מישהו – שעד כה היה שייך למשהו אחר. 
אין ספק שישנם גורמים נוספים המשפיעים על המצב, כגון: אי השלמה של תהליך פורמליים במדינות מסוימות ובין מדינות, הבדלים בדרכי משא ומתן בתוך תרבויות שונות, ושיטות מושרשות מימי טרום החוק. 
ואם אני חושבת על "התמונה", בעיטה ראשונה במשחק האי הבנות בו הייתה מעורבת שולי, נשאלת השאלה, מדוע העמותות מראות תמונות וסרטי וידאו, כשבארץ המוסרת את הילד, הדבר אסור?. קולגה ענתה לי, כששאלתי זאת בקול רם בחזרתי מסיביר: - ומה, היו נוסעים לקצה השני של העולם להביא ילד שלא ראו אף פעם? ולדעתי כן, כן הדבר היה צריך להיות, היו צריכים לדמיין את הילד שהולכים לקבל, כפי שמדמיינים ההורים את התינוק טרם לידתו, ויכולים לחלום אותו, ולהתחיל לאהוב אותו... גם בלי תמונות. 
לדעתי עיבוד הפנטזיה הזאת הוא שלב הכרחי בעבודה ייעוצית-טיפולית עם משפחות המתוכננות לאמץ. עיבוד זה חייב לכלול אני מקצוע: עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים, עובדי העמותות. נראה לי, כי העמותות שמטרתן לסייע ולהקל בתהליך האימוץ צריכות לפעול אך ורק במסגרת החוק של שתי המדינות המעורבות, המדינה שמוסרת את הילד והמדינה שמקבלת אותו. עם על פי חוקי אותו מחוז בסיביר, לדוגמא, אסור לראות תמונות, על המשפחה לקבל את החוק ולדעת שעד המפגש הראשון עליהם להסתפק בקבלת תאור של תכונות בסיסיות של הילד ולדמיין ולחלום אותו. 
רעיון נוסף: לדעתי תהליך האימוץ צריך להימשך בסביבות ה – 9 חודשים, בדומה לתהליך הריון ולידה טבעית, וזאת כדי לאפשר תהליך הסתגלות להורות. ניסיונות לקצר ולהאיץ את תהליך, לעיתים קרובות השלכות קשות. לדוגמא, אישה רווקה כבת 45, שליוויתי במסגרת עבודתי כמנהלת במל"י (מרכז לטיפול בילדים מאומצים ומאומצים בוגרים) התחילה את תהליך האימוץ בחודש מרץ, למרות שאז הודיעה לעובדי העמותה שהיא זקוקה לכמה חודשי "התארגנות פנימית". ביוני הוצעה לה תינוקת והיא נסעה. בפרק זמן של שלושה חודשים האישה הפכה את חייה, מהיותה רווקה ועצמאית, לאמא "במשרה מלאה" לתינוקת בת שנה, ללא זמן להכנות רגשיות, ובתחושתי, כמעט בין לילה. 
אין לי ספק שחשוב ללוות את ההורים העתידיים, במקביל לתהליך הנערך ע"י העמותות, בעבודת הכנה להורות ולאימוץ, אשר מהווה סוג הורות מיוחד ומורכב בהרבה. 
ללי גרשנזון – נכתב בנובמבר 2001 – הוצג בכנסים בארץ ובארגנטינה.