חיפוש :

הורות זה לא מקצוע - פרידה שבאה מאהבה אנה גלמן - פסיכולוגית קלינית, מנהלת שותפה באכוונה

הרצאה זו ניתנה במסגרת יום למידה להורים ולאנשי מקצוע בנושא עבודה טיפולית עם הורים וחשיבותה לילד, למשפחה, בתוך המסגרות השונות שהילד נמצא בהן.

יום זה נערך על ידי מרכז  "אכוונה - אבחנה והכוונה לילד במשפחתו ובסביבתו. לקריאה נוספת על האופן בו מרכז אכוונה עובד אתם מוזמנים להיכנס לאתר אכוונה

*

לדבר על עבודה עם הורים זה אתגר לא קל.

איך אפשר לדבר במושגים כלליים על משפחה פרטית? הרי לכול משפחה יש רומן משפחתי משלה, כול משפחה יכולה לכתוב ספר משלה. אם כך, בגלל שיש משפחה, משפחה, ועוד מקרה של משפחה ,אי אפשר לעשות "הוראה", ואי אפשר להפוך ליועצת.

ואיך לעבוד עם הורים ומשפחות בלי לשפוט?.

זה האתגר! והוא לא קל.

 

הרי לא כול ההורים יוכלו להיות טובים יותר, ולא לכול ההורים אפשר לעזור. גם המטפל פוגש את הרגע הקשה שבו יש להבדיל בין האפשרי לבלתי אפשרי.

 

הורות זה לא מקצוע ואין מבחן לקבלת רישיון. בעצם, כול אחד עושה מה שהוא יכול .

אנחנו המטפלים מנסים  למצוא ולהמציא את הדרך להגיע למשפחה  ולילד כשכל משפחה היא אניגמה וחידה חדשה.

 

הורות זה אקט, זאת חצייה של "רוביקון": יש לפני ואחרי שהילד נולד.

מדובר באקט של אהבה, אקט שמלווה בחרדה, ואליו מתווספת עמדה  אתית.

האהבה יכולה לפעמים להיות אגואיסטית, אהבה תמיד רוצה משהו, מצפה למשהו.

 

 

אהבה היא תמיד נרקיסיסטית, ואילו עם המושג "אתיקה" אני מתכוונת לאהבה שמחפשת את הטוב למען האחר, למען מי שאוהבים אותו. ההורים גם אוהבים וגם מחפשים לעשות "טוב" מתוך אחריות ולא רק מתוך אהבה. אחריות לאחר. אחריות מחייבת, אבל  מתוך חרות, לא מתוך אשמה או רגש מוסרי.

 

בכול משפחה יש אתיקה אחרת, לפעמים גם בין בני הזוג יש קנה מידה  אחרים...אין הסכמה בקשר ל"טוב"

 

ובנוסף, כול משפחה היא חולייה בשרשרת, שרשרת שמחברת אותה אל ההיסטוריה של הדורות שקדמו לה. דורות של הורים, סבים, דודים, ואף להיסטוריה של העם ושל העדה. כול סובייקט  קשור לחברה, לתרבות האתנית ללאום ולקהילה שאליהם המשפחה שייכת.

 

בשרשרת הזו, כול משפחה תנסה להיות נאמנה למסר ולמיתוס שרשומים לה כאמת או אמות מידה. המשפחה הזאת חיה בתוך סביבה, היא שייכת לקבוצה עם ערכים  ועם סגנון חיים שמעצבת אותה בלי שהיא תדע.

המתח שנוצר בין טובת הפרט וטובת הלהקה שמשדרת מסמנים כצווי לא מודע גורם  לפעמים הרבה אי נחת בתוך המשפחה. 

 

ובעצם, אין לנו אף תיאוריה לגבי מה  "טוב יותר". או, שאולי יש תיאוריות שונות רבות על מה זה משפחה טובה יותר, על מה זה טובת הילד, אבל הרי הכול יחסי!

אין משפחה אידיאלית, יש משפחה טובה ופחות טובה. ההתערבות שלנו לא יכולה להגיע לא ממקום תיאורטי וגם לא ממקום אידאלי, אלא מן המקום של מי שאינו יודע, אך מוכן לחקור את הסבל, לחפש ולחקור את "הסימפטום" של המשפחה הסינגולרית.

 

 

 

 

 

למה עושים ילדים?

או, כמו שאומרים בשפה פופולרית: למה מביאים ילדים לעולם?

בשביל העולם, בשביל לשלוח אותם לדרכם!

לפעמים הילדים שואלים את ההורים את השאלה הזו, שאלה שהיא קשה למענה. הם רוצים לדעת אם רצו אותם. הם גם רוצים להבין את משמעות האקט הזה, אקט שקשה להסביר אותו בצורה רציונלית.

 

למה?

 

מפני שהתשובה לא תמיד ברורה. היא לא מודעת, היא מורכבת, והילדים שחשים את חוסר הבהירות יודעים לסחוט את ההורים: "אם את לא עושה את זה בשבילי, סימן שאת לא אוהבת אותי." או: "אני לא ביקשתי להיוולד, אז אתה לא יכול לדרוש את זה ממני." ההורים מתבלבלים ונשארים ללא מילים. מן העבר השני, ישנם ילדים ששומרים על ההורים שלהם והופכים להיות בן או בת הזוג של ההורה, או ההורה של ההורה; מזדהים אתו ונאמנים להם על חשבון החיים של עצמם.

 

הניסיון מוכיח לנו שגם אם הילד היה רצוי וגם אם לא היה רצוי, זה לא קובע כלום. ילד שמגיע במקרה, ללא תכנון, יכול להיות הילד הנבחר, בדיעבד.

וילד מאד רצוי יכול לאכזב או להרגיש לא שייך, זר.

הסיבות לכך שילדים מגיעים לעולם הן רבות: שני אנשים, או אישה יחידה, רוצים להתעלות מעל עצמם ולהעניק את אהבתם למישהו שלישי, מישהו שיגדל לידו, לידם. לפעמים אנשים, שלא מוצאים משמעות לחיים, מוצאים סיבה לחיות כשיש עבור מי לקום בבוקר. זה מפלט לחוסר המשמעות של החיים. ויש  מי שחושבים על המשכיות הדורות, שלא רוצים להיות תחנה סופית בחיים. הם רוצים לתת ממה שקיבלו, או לעשות למען הילדים יותר טוב ממה שעשו איתם, וכהמשך של עצמם.

ולפעמים מביאים ילדים כי זה  צווי של החברה, ערך, או מצפים שהילד יגשים  את החלומות שהם לא הצליחו להגשים.

 

 

אבל ילד הוא לא תוצר בלעדי של ההורים.

כול ילד מגיע עם מטען משלו, והוא סופג השפעות שונות, אירועים שונים משפיעים עליו. הוא מגיע לעולם עכשווי, שהוא עולם שהשתנה מאז שההורים היו ילדים. בכל משפחה, לכל ילד באותה משפחה יהיה גורל שונה. אי אפשר לדעת לאן כל ילד ילך, מה הוא יעשה, ולאקאן קרא למשתנה זה: "ההחלטה הלא נודעת של ההוויה".

 

אז מה התפקיד שלנו מול המשפחה?

התפקיד שלנו זה קודם כל לעזור לבני המשפחה לחשוב את מה שכואב להם ולדבר על זה. קודם כל צריך להקשיב לשיח , לחקור, בשביל לגלות, לזהות את הסימפטום.

 מתחילים לתאר את הבעיה. ואנחנו שומעים מעבר למה שנאמר. אנחנו מאזינים  למילים, לשפת גוף, למבטים , לקול, לטון ולשפה.

יש הרבה ילדים שלא הולכים לישון לבד, לא לומדים , מעשנים סמים, הפסיקו לאכול, תולשים את הריסים או מדברים על התאבדות.

אבל הבעיה, התלונה היא עדיין  לא הסימפטום.

אנחנו מחפשים את הסימפטום. הסימפטום הוא בבחינת פלונטר – תסמין בעברית, שכולל בתוכו סימנים ומסמנים, סבך של סבל וטראומות, סבל של הילד שהסתבך עם הסבל של ההורים, של הזוג, של האחים. סבך של מילים שלא נאמרו, מחשבות שמשפיעות אבל עדיין לא חשבו אותן, תשוקות ורגשות לא מודעים, מסר שעובר בתקשורת לא מודעת והוא נצרב בגוף. (המשפחה היא מערכת  תקשורתית, והילדים מקבלים את המסמנים גם אם הם לא נאמרו).

בסימפטום יש סימן, סימן לפענוח, לאבחנה ייחודית. ובדרך כלל הסימפטום של הילד מהדהד עם הסימפטום של המשפחה.

לפסיכולוגים יש הסברים לבעיה, והם אפילו מפתחים טכניקות לטיפול בבעיה. אבל בכול הקשור לנפש – אין דטרמיניזם . אי אפשר לחשוב במושגים של סיבה ותוצאה. אין הסבר לסימפטום, עד שמגלים אותו, ולכן המקצוע שלנו כול-כך מרתק, וכל כך אופטימי.

 

 

 

הסבל של כול ילד הוא לא רק "בגלל ההורים",  הוא לא קורבן של הוריו. זה לא היה הכרחי שככה יגיב ,זה קונטינגנטי, זה היה יכול להיות אחרת, אבל ההורים כן יכולים לעזור לו. ההורים הם לא

אומניפוטנטיים (כול יכולים), אבל גם לא אימפוטנטים (חסרי אונים)הם צריכים שנעזור להם  לזרום בביטחון מול הילד שסובל וצריך הכוונה.

 

המשפחה היא גם הקבוצה הראשונה שהילד פוגש.

שם הוא לומד איך להיות בקבוצה, איך לא להיות יחיד, איך להיפגש עם אחרים ועם רגשות לא נעימים, שהם חלק מן החיים. במשפחה הוא מקבל את החיסון לכאב של היות בעולם הזה. אך מנגד, זה הכרחי שהמשפחה לא תהפוך להיות מקלט שמנתק אותו מן העולם הזה.

 

כול אחד מגיע להורות עם הרישומים או השריטות של הילדות  של עצמו, והם מתגלים לו, עם בוא הילד.  משהו חוזר כמו עתק של סצנה אחרת   deja vu. לפעמים, השם שניתן לילד, מבלי לדעת, מתגלה לפתע כשם עם משמעות. לפעמים, המועקה שהילד מעורר, מהדהדת עם מועקה קודמת, שהייתה חבויה. וגם הזוגיות הרי משתנה, יש אכזבות כי יש ציפיות אחרות מבת הזוג, עכשיו שהיא דואגת למישהו אחר, היא לא פנויה, והוא, לפעמים משתתק ולא מצליח לתפקד.

 העבודה הטיפולית חוקרת, פותחת בשיח  עם כל אחד,  בשביל לשמוע על הפצעים של כולם, פצעים מהעבר שחוזרים מהמודחק, ופצעים של היומיום .  אחר כך  יעוץ, הדרכה, כלים, כמו שההורים מבקשים, אבל אחרי הזיהוי של הפצעים ששייכים לסיפור של כל אחד. כל אחד סוחב את הפצע שלו, ומשהו מתעורר עם הקושי של הילד, זעם או דאגה שלא שייך לו, זה שייך לסוד או לפרק קודם שנפל על הגב של הילד .

 

השיר של מתי כספי ואהוד מנור: "זו ילדותי השנייה", מספר על הסיפוק אבל גם על הטרגדיה של מה שילדותם של הילדים מזכירה ומחזירה מילדותם של ההורים.

מי שמתכוון להיות אבא וחבר, מתגלה כמנוכר וקר כפי שהיה אביו. מי שלא הרגישה שאביו אוהב אותה, תנסה למצוא את האהבה האבודה אצל הילד שלה, לתקן את ילדותה. זוג עם תכניות רבות לעתיד מגלה שעם לידת הילדים משהו נשבר, ולא מבינים למה?

 

 

ואז מתחיל הקונפליקט שבין אהבה ואתיקה, כי מפני שאוהבים את הילד, רוצים אותו כמה שיותר זמן. אבל, אם חושבים על טובתו מבחינה אתית, מבינים שחשוב לו הקשר עם ההורה השני. כשהאמא כועסת על  האבא היא בטוחה שזה נכון לדבר עם הילד על כמה שהאבא הוא בן אדם גרוע, לא רציני, לא אמין. אבל הוא צריך את האבא שלו, עד שהוא לבד  יצליח להפרד ממנו,

לא בזמן של האמא אלא בזמן המתאים לו. ללכלך על האבא ואחר כך על המורים  זה כמו לקחת ממנו "איבר".

 

והמטפל? המטפל הוא תמיד כמו אמן, או כמו שירה שאומרת מה שכואב לשמוע בדרך שמאפשרת לחשוב על זה. אומנות המטפל : הניסוח. הוא המדיום, המתווך בין מה שנאמר, נשמע,  והאמנות שלו  לומר זאת דרך דיבור מהותי. 

 

מתחילת ההיריון, ההורים משתדלים לתת את התנאים הטובים ביותר, מתוך דאגה והגנה, כדי להגיע ללידה. המילה פארטו בספרדית משמעותה לידה והיא נובעת מן הפועל פארטיר, שפירושו: ללכת, להיפרד וגם לחלק לשניים.

תהליך זה של ליווי כדי לאפשר ללכת, לעזוב, זו המהות של ההורות. לתמוך בשביל לקום וללכת, ללמוד ללכת בשביל ללכת.

אפשר לדמות זאת לקשת וחץ: חשוב והכרחי להחזיק את הקשת זמן ארוך ככול הנדרש, כדי שהחץ ישתחרר לכיוון המטרה. כלומר, האמא הטובה שומרת ומגינה על הילד, אבל היא אמורה להיות רעה במידה מספקת כדי להשאיר את הילד האהוב שלה עם תחושה של חסר. כשהוא יצא לדרכו, הוא יחפש בחוץ את מה שחסר לו. 

רק מי שחי עם חסר יכול להרגיש את התשוקה להשיג בחיים את מה שחסר לו.

האתגר של ההורה הוא להחזיק את הקשת במשך כל הזמן שנחוץ, כדי שהחץ יצא מכוון היטב ובעוצמה. אבל, ההורים צריכים לדעת לכבד גם את הכיוון שהחץ לוקח, גם אם הוא לא תמיד תואם את מטרת ההורים.

 

 

 

 

הגור הקטן שמגיע למשפחה עושה דרך לא פשוטה להפוך להיות סובייקט אנושי, (מענטש). הוא נכנס ל"אמבטיה" של שפה, של  מילים, ערכים, מסמנים וכיוונים, שיהפכו אותו מגור לבן או בת אדם. לסובייקט עם תשוקות משלו שקשורות לתשוקות של האחרים. סובייקט  שידע מה הוא רוצה אחרי שהבין מה רוצים ממנו.

 

וכל זה מתרחש בתוך משולש, כי תמיד נחוץ "עוד אחד" בחייו.

גם לקשת יש שני צדדים שיוצרים את המתח, את מה שמאפשר לחץ להגיע רחוק. המרחב הטופולוגי של הקשת עשוי משלוש צלעות.

זה הכרחי שיהיו שלושה.

הילד - האהוב, הוא אובייקט האהבה של האחר, אבל באותו זמן זה הכרחי שיהיה אחר נוסף לאחר.

זה הכרחי שהילד לא יהיה האחר היחיד של תשוקת האם. גם עבור הילד זה הכרחי שיהיה אחר נוסף, שהוא לא האחר הראשון שלו. השלישי הוא מישהו, איש או אישה אחרים, או פעילות

 

אחרת, שמעוררת את תשוקתה של האם, ואת תשוקתו של הילד. אבל פעילות שיש בה אחרים שהם משמעותיים לאינטראקציה, שהם באמת ו(לא עוד מסך!).

זוג הורים לא מבטיח שיהיו שלושה, כי למרות שיש שני אנשים שאוהבים את הילד, אין בזה פתיחה של משולש. 

השלישי הוא מישהו זר לדיאדה אם-ילד: האמא שמשתוקקת למישהו שהוא לא הילד, הילד שמשתוקק למישהו שהוא לא האמא.

המשולש פותח את הדינמיקה של האנושי. להיות חשוב, אבל לא היחיד של האחר. המשולש גורם לכאב, הוא פותח את המרחב של ההעדר, של החסר. ללווינס יש דימוי יפה כול-כך. הוא מתאר את הבדידות שמרגיש הילד בחדר השינה שלו, כשההורים נמצאים בסלון. גם הכאב של המשחק הפורט דה של הנכד הקטן של פרויד מדבר על זה. האמא הלכה והוא זורק ומושך סליל כשהוא אומר בגרמנית: הלכה והינה היא, פשוט שירה.

זה הכרחי ומכונן לא לנסות לדחות את זמן הכאב. כול סובייקט יצטרך להמציא את המשחק שלו אל מול החסר, אל מול הבדידות. 

 

וזאת האומנות האטית : לדעת להבדיל בין הזמן להגנה לבין הזמן של הגנת היתר.  

אם ההורים ידעו היכן לשים את כובד הערכים, לא יהיה צורך, לא בפרסים ולא בעונשים. בטיפול הם יגלו את הסתירות במסר שלהם, סתירות שגורמות למתח של הקשת להיות רפוי שבשל כך החץ ייפול, או כי לא מחזיקים אותו בהחלטיות, או כי מחזיקים אותו ביותר מדי נוקשות.

המסר אמור לעבור באמצעות דוגמא, בעצות יומיומיות, בהדגמה, באומר יציב . חוק זה חוק, כלל זה כלל, מותר ואסור בונה את ה"סדר", סדר סימבולי בשביל החיים, שהוא כמו רשת ששומרת על החיים.

 יש לנו ניסיון עם משפחות שהיו בטיפולים אצל "אלה שיודעים מה נכון." למשל, שילדים צריכים להיות אחראים להכנת השיעורים שלהם. במקרה הנדון, זה פתח פער שהסתיים בפיגור ענק בלימודים ובבעיות התנהגות קשות. לא הגיל הכרונולוגי הוא זה שמחליט מתי לשחרר את החץ, אלא הגיל הלוגי, כלומר, כשהילד יכול להכיל את הכאב והתסכול מבלי להישבר ובלי להיבהל.

 

ההורים לא יכולים להציל אותו מן הכאב, אבל גם לא לנטוש אותו בכאבו. עליהם לדעת להחזיק את הקשת באופן בו הם יודעים להבדיל בין צורך ותביעה.

והמטפל נמצא בתחנה הזאת, כדי לעזור לאבחן אם מדובר בצורך, או שמדובר בתביעה, תביעה שתגרום להתמכרות ולתלות.

כי התביעה שהיא לא צורך, מביאה להתענגות, שאין לה סיפוק, מביאה למן "מתחשק לי יותר מזה", ואחר כך, למן "אני לא יכול כבר בלי זה" ולכן, זה חשוב לחתוך את מה שנקרא התענגות באופן דחוף.

אני זוכרת מקרה בו האבא, שסבל מאד מעונשים שנתנו לו הוריו בגלל כישלון בבית-הספר, החליט שלא להכביד על בנו בלימודים.

הדבר הסתיים בנטישה, כי הניסיון הטראומטי של ההורה לא שרת את הילד, ובאופן לא מפתיע, סיפור הכישלון בבית הספר חזר על עצמו.

 

לכן חשוב כול-כך להכיר את הילד כשעובדים עם הורים.

 

 

להכיר בשביל לדעת להבדיל בין "הילד שהוא" ובין מה שהוא מייצג, הילד המדומה של  ההורים. לפעמים אפשר לראות איך לכול הורה מזוג ההורים יש בן אחר. 

ככה פותחים בשיח קבוצתי , שחושף את השיח שהוא במעגל סגור. בדרך כלל יש הרבה מהאמת בדיבור של הילד, והפלונטר מתחיל להיפתח.

 

אבל גם יש הרבה מידע במפגש עם המורים, או המדריכים, או המורה  של החוג, או הסבים.

 

זאת המטפורה שבסיפור שכול-כך משך אותי ושימח אותי בילדותי, בסיפור "הברווזון המכוער". ברבור צריך את מרחב הזמן ואת הנפרדות כדי להגיע להיות ברבור. כל ילד זקוק לזמן ולתנאים כדי להגיע להיות "מי שהוא".

התפקיד האתי שלנו, כמטפלים, הוא להמציא ולמצוא את האגם המתאים המאפשר לילד לצאת לדרכו. זו עבודה מלאת אחריות, להבחין באפשרי ולעזור להורים לא לדחות את הילד שלא מתאים לאידאל.  לא "לשבת עליו" באובססיה כדי שהוא יהיה ברווז, אבל גם לא לסטות מן הדרישה שכן מתאימה, כי פעמים רבות ההורים אומרים משהו ועושים את ההיפך.

 

יודעים שרצוי שישים קסדה, אבל עוצמים עיניים.

איך אפשר לשמור על הראש של הילד, הראש-גוף והראש-נפש, איך להיות קסדה בשביל הילד ולהתמיד במשימה? מתי להתעקש ללמד לשחות ומתי להניח?

 

זו הסיבה שבגללה מטפל לא יכול לעבוד לבד. זה הכרחי שהוא יהיה שייך לצוות שעוזר לו לחשוב ולפענח את הסבל של המשפחה, להקשיב עם המרחק האופרטיבי, כדי להחליט מי צריך עזרה: הילד, ההורים, ההורה?, איזה עזרה נחוצה, למי?.

שהרי כול משפחה היא אניגמה לפענוח. ולכן נותני העצות לא תמיד נותנים מענה, כי כול הורה פועל מתוך מבנה האישיות הלא מודעת שלו, ובתוך מבנה משפחתי לא מודע.

 

 

 

לסיכום, אני  מבקשת להגדיר שתי פונקציות: פונקציה אמא ופונקציה אבא, בלי קשר למגדר.

פונקציית אם

היא קודם כול רחם ואחר כך אדמה, כלומר, מה שמחזיק, מאכיל ולא זז.  לתקופות מסוימות, הפונקציה הזו מוותרת על תזוזה, תנועה וחופש, כדי להתמסר לקצב ולצרכים של הילד. ומכיוון שגדלים בספירלה, הפונקציה הזאת חוזרת בחיים וכל מיני צורות ותקופות.

זה לא תמיד מלווה בהשלמה, לפעמים זה מעורר דיכאון, תסכול, כעס. מה שקורה זה, שאישה או איש עם חיים מלאים צריכים פתאום להתמסר באופן טוטלי לאחר.

ולפעמים זה הופך ל"סיוט". הצביעות של החברה שלנו לא נותנת מקום לרגש של חוסר אונים ומועקה, ומטפלת באמצעות תרופות,  מאמנים, במקום להציע את מה שהיה בחברות הקדומות - מעגלי תמיכה. חלק מי זה קורה בקבוצות של הרשתות החברתיות , איפה שיש קבוצות תמיכה לכל מצב. חיבוק להורים שצריכים לחבק.

פונקציית אב

מובן מאליו שהפונקציה לא  קשורה למגדר.

בעבר של השבט, הגבר היה זה שהעניק לילד את הלמידה לגבי החיים. היום זה כבר לא כך. האישה יודעת על החיים באותה מידה שהאבא יודע, גם היא יכולה לכוון, להדריך, להעביר ערכים, כללים וחוקים שמלמדים לחיות בעולם ובחברה.

פונקציית האב מעבירה את יסודות הזהות:  מי אני, מי אתה, מי אני מצפה שתהיה.

יש הרבה אבות בחיי הילד: האבא הביולוגי, כלומר מי שנתן את הזרע, גם אם לא מכירים אותו, הוא נוכח בתאי גופו של הילד. התא שהוא גם חומר וגם יש לו מידע. ילד לא יכול להיוולד בלי אבא. יש אבא שמכירים אותו ויש אבא שלא.

ויש את דמות האב: רואים אותו, שומעים אותו, אוהבים אותו, או שלא... מכירים אותו, מדמיינים אותו, אבל לא תמיד מכירים בו.

ויש אב שהוא קולאז' של כול האנשים בעלי הערך שהשפיעו על הילד: האמא, האבא, ההורים של אחרים, המורים, הסבים, הסבתות, המדריכים, סופר/ת - כול האנשים שהילד והמתבגר כיבד, עם כול המשמעות של המילה כבוד, אנשים בעלי משקל בחיים של  הילד: "שומרי הראש-קסדה לחיים".

בעבודה עם הורים אנחנו מחפשים כיצד לכוון את הפונקציות, כמו שמכוונים כינור, כדי שהם יהיו הורים עם סמכות. בעבודת צוות אנחנו מכוונים את הפונקציה של המטפל, כדי שיהיה לו סמכות.

טואול - בניית אתרים באינטרנט