חיפוש :

מודל לטיפול במצבי פרידה וגירושין אורית אייל - עובדת סוציאלית - מטפלת זוגית

החלטה להיפרד או להתגרש הינה החלטה קשה המטלטלת את המשפחה כולה . באופן טבעי ההתמודדות מורכבת עוד יותר כאשר לבני הזוג יש ילדים. במצבים כאלה יש נטייה לפנות לגורם מקצועי לשם קבלת עזרה. יש זוגות המצליחים לגשר על עוצמת הרגשות, הכעס, הפגיעה והחרדה ולפנות במשותף לטיפול, בד"כ על מנת להתייעץ בנוגע לילדים ולנסות לגבש הסכמות במשותף. 
יש זוגות המצויים גם כך בטיפול זוגי, דבר המאפשר להם להיעזר במרחב הטיפולי הקיים על מנת לגבש הסכמות אלו. 

מה מייחד את הטיפול במצבי פרידה וגירושין? הייחוד הינו בצורך לשלב בין טכניקות של התערבות בשעת משבר לבין התייחסות דינאמית מעמיקה, שילוב בין גישות טיפול מערכתיות המתייחסות לזוג, משפחה, משפחה מורחבת לעיתים חברים,וכו' לבין לטיפול אינדיבידואלי.
הטיפול ינוע בין שתי נקודות התייחסות אלו כאשר בשלבי המשבר הראשוניים, כבכל התערבות בשעת משבר, יהיה דגש על מתן תמיכה רגשית, שיקום האיזון שהופר, חיזוק מנגנוני התמודדות וליווי בקבלת החלטות. במקביל ובהדרגה יבנה המטפל עם המטופל גם התבוננות דינאמית על המשבר ועל האופן שבו הוא מתמודד עמו.
במאמר יוצג מודל המציג שילוב בין גישות אילו מתוך הבנה שהתמודדות עם משבר הינה תהליך התפתחותי המצריך התאמת גישה טיפולית בהתאם לשלב בו נמצא המטופל.

פנייה לטיפול בסמוך לקבלת החלטה להיפרד יכולה להיות על ידי שני בני הזוג או על ידי אחד מהם. אנו כמטפלים נעודד את בני הזוג להגיע לטיפול ביחד ולקבל החלטות במשותף ומתוך הסכמה, במיוחד אם החלטות אלו קשורות בילדיהם. יכולת ההורים לנהל פרידה המגנה על הילדים מפני אינפורמציה לא הולמת, הסתות ומבחני נאמנויות קריטית ליכולת של הילדים להתמודד עם השבר בעולמם.
חשיבות שיתוף הפעולה משמעותית גם עבור בני הזוג עצמם. היכולת לשמור על הדברות ישירה מתוך ניסיון אמיתי והדדי להגיע להסכמות במסגרת טיפול מפחיתה את רמת המתח, מקלה על חווית העוינות, מאפשרת יותר שליטה בתהליך וחוסכת לבני הזוג משאבים כלכליים רבים. 

האלטרנטיבה לפרידה מתוך הסכמה הנה הליך משפטי המלווה ולעיתים אף מנוהל על ידי עורכי דין של שני הצדדים. הליך זה עשוי לתרום להסלמה בקונפליקט, העלאת רמת החרדה, יצירת תלות בעורכי דין ובתי משפט והחלשת היכולת של כל אחד מבני הזוג לקבל החלטות המותאמות גם לצרכיו הרגשיים. דינאמיקה זו פוגעת ביכולת של בני הזוג והמשפחה להחזיר איזון לחיים ולהסתגל לשינוי בחייהם. 

המאמר עוסק במודל לטיפול בזוגות או באינדיבידואלים החווים משבר פרידה. המודל מתאר שלש פאזות של התמודדות כל פאזה מייצגת שלב אחר בתהליך הפרידה, צרכים אחרים, משימות שונות ודרכי התמודדות. 
המודל מאפשר לזהות את השלב בו נמצא המטופל והתאמת מענה טיפולי נכון. 

הפאזה הראשונה

פאזה ראשונה מתרחשת בד"כ בסמוך לקבלת ההחלטה להיפרד; לעיתים בני הזוג ממשיכים להתגורר במשותף, יחד עם זאת התהליך כבר החל על כל המשתמע מכך.
שלב זה מתאפיין בסערת רגשות ,תחושת אובדן, פחד וחרדה, עצב גדול, מועקה, אי שקט, אשם, בושה, בדידות, ותחושה של חוסר ערך וכשלון.
הערכת מצב משותפת הינה שלב ראשוני בטיפול. המטרה הינה סיוע בהשלטת סדר בעולם הפנימי והחיצוני. התפרקות התא המשפחתי המוכר כרוכה בחוויה קשה של אבדן שליטה וחוסר אונים, תחושות שיש להן אחיזה במציאות: אכן יש אובדן שליטה בחיי המשפחה ובחיים האישיים. 
המטרה הינה לסייע למטופלים להבחין בין מה שביכולתם ובשליטתם ומה שאינו בשליטתם ובכך לאפשר להם "אזורי פעולה" פרודוקטיביים ובנייה מחדש של תחושת האונים. 

ניתן כמובן להבחין בין מי שיזם את הפרידה לבין מי שחש שהפרידה נכפתה עליו. גם בקרב זוגות החווים משבר מתמשך, זוגות שכבר התמודדו עם האפשרות להיפרד, ניתן יהיה להבחין בין בן הזוג שבסופו של דבר יזם את הפרידה ובן הזוג שמרגיש שהפרידה נכפתה עליו. 
בשלב ההתחלתי, ליוזם הפרידה עשוי להיות קל יותר: יש לו חוויה (יחסית) של בחירה ושליטה והוא עשוי לחוש פחות פגוע ודחוי. 
בן הזוג שחש כי הפרידה נכפתה עליו עשוי להתמודד עם תחושת דחייה, בושה, חוסר ערך וכישלון. 
לאורך התהליך כולו ובשלב זה במיוחד מתמודדים שני בני הזוג עם חרדה גדולה לשלומם של הילדים וחשש להשפעה של הפרידה על התפתחותם הרגשית. לעיתים יוזם הפרידה מתמודד עם תחושת אשם כבדה וחשש שהילדים יזדהו עם ההורה השני הנתפס כצד הננטש, הפגוע והחלש.

בשלב הראשוני,האקוטי, הטלטלה היא בשני היבטים: הרגשי והקוגניטיבי, טלטלה שבמצבים קיצוניים יכולה להוביל להתפרקות, רגשית או קוגניטיבית. 
שלב זה קשה ומורכב היות ודווקא ברגעים הקשים ביותר של פרוק התא המשפחתי ותחושת האובדן נדרשים בני הזוג לקבל החלטות בעלות משמעות קריטית לעתידם וכמובן גם לעתיד ילדיהם. 
בשלב זה מטרת הטיפול היא הערכת מצב ומיפוי משותף של התמונה על כל מרכיביה. 
היכולת לראות את תמונת המציאות באופן בהיר, לעיתים אף במנותק מהחוויה הרגשית הינה תנאי לקבל החלטות מאוזנות ומיטיבות. 

חלק גדול מהתחושות הקשות קשור לילדים ובא לידי ביטוי בחרדה עצומה לשלומם ובעיסוק מתמיד בבחינת מצבם. 
בשלב הנוכחי יש צורך רב בקבלת מידע והדרכה הורית. מה אומרים לילדים? איך מתמודדים עם הקשיים שלהם? מה נורמאלי ומה לא? האם לקחת אותם לטיפול? וכו'.

במקרים רבים יתקשו ההורים להבחין בין רגשותיהם הם לבין אלה של ילדיהם ואף ישליכו עליהם את חווית הנטישה והפגיעה. סימן האזהרה הראשון הוא כאשר אחד מההורים מתבטא בלשון רבים, מדבר בשם עצמו ובשם הילדים כאילו אחד הם. למשל: 'מה הוא עושה לנו' או 'הייתה לנו הקלה שהוא לא היה בשבת בבית'. 
יכולתו של ההורה להבחין בין רגשותיו שלו לבין אלה של הילדים חשובה מאוד והיא קריטית מבחינת המסוגלות לקבל החלטות נכונות ומאוזנות, כמו גם לאפשר לילד מרחב "נקי" ככל האפשר להסתגל למציאות חייו החדשה. 
המשימה העיקרית של הילדים החווים פרידה הינה להצליח לבסס מקום לשני הוריהם בעולמם הרגשי מבלי להצטרך לבחור. החשש במצבים אילו הינו הזדהות עם אחד ההורים, בד"כ עם ההורה שחש פגוע או שמצבו הורע (בד"כ מסיבות כלכליות) כתוצאה מהפרידה. 

פנייה לטיפול לאחר קבלת ההחלטה להיפרד יכולה כאמור להיעשות במשותף או בנפרד. כאשר שני בני הזוג פונים ביחד לטיפול מייד לאחר קבלת ההחלטה להיפרד, הם זקוקים בד"כ לסיוע בניהול המשבר עצמו, בקבלת החלטות קריטיות בנושא ילדים ורכוש. פנייה משותפת מלמדת על פי רוב על רצון להימנע ככל האפשר מפנייה לערכאות משפטיות. 
בני הזוג זקוקים למטפל כדמות סמכותית וניטראלית, כבוגר אחראי, כבר סמכא בעניין צרכי הילדים. במציאות, כאשר בני הזוג מוקפים ומוצפים באינפורמציה ועצות של מקורבים הם זקוקים ל"קול שפוי" שרואה את שניהם ורואה יחד אתם את הילדים. 

ההחלטה לפנות לטיפול במשותף הינה מורכבת ומעוררת חששות רבים.
קשה מאוד הישיבה המשותפת בקליניקה. בן הזוג שיזם את הפרידה חושש שינסו לשנות את החלטתו בשם "טובת הילדים" ועלול להגיב בהתנגדות וריחוק. בן הזוג שחש שהפרידה נכפתה עליו חווה מחדש, בחדר הטיפולים, תחושת דחייה ונטישה. לא תמיד הניסיון להתייעצות משותפת מצליח ולעיתים זירת המשא ומתן עוברת מחדר הטיפולים למשרדי עורכי הדין ובתי המשפט. 

טיפול לשני בני הזוג במסגרת טיפולית אחת הינה רלוונטית רק בשלב הראשוני. לאחר שהצליחו בני הזוג לגבש הסכמות ולהגיע להסכם מתפצל בד"כ הטיפול וכל אחד מבני הזוג מעדיף להמשיך את תהליך ההתמודדות שלו בנפרד.
התמודדות מוצלחת עם קונפליקטים בטכניקות של גישור מהווה פעמים רבות מודל שניתן יהיה לחזור ולהשתמש בו שוב בעתיד כדי להגיע להסכמות בנושאים הקשורים בילדים.

שונה העבודה הטיפולית כאשר ההתערבות היא פרטנית היות והיא מאפשרת גם תהליך אישי משמעותי ובמידת הצורך ארוך טווח גם מעבר להתערבות בשעת המשבר.
ברמה הרגשית המטופל זקוק יותר מכל לתחושה שמבינים אותו, כלומר שתחושותיו הינן נורמאליות גם אם הן קיצוניות, הרסניות או לא פרודוקטיביות. חשוב לסייע לו להבדיל בין פנטזיה למעשים.
לא כל מי שאומר 'אני לוקח את הילדים ועובר הכי רחוק שאפשר' או: 'אני אספר לילדים למה בדיוק הוא עזב אותנו' אכן יממש את איומו. העבודה הטיפולית הינה לאפשר למטופל לקבל את תגובותיו שלא מתוך עמדת ביקורת והאשמה עצמית ובכך לסייע לו לווסת ולמתן את תגובותיו . 

החרדה והפחד מפני העתיד הינם מרכזיים מאוד בחוויה של המטופל למשל: "אני לא אסתדר... איך אחזיק מעמד...". במסגרת הטיפול יש לבחון את הרגשות האלו, לרדת לפרטים, למשל: "עם מה יהיה לך קשה להסתדר... עם מה אתה מרגיש שכן תוכל להסתדר... מה אתה עושה כאשר אתה לא מצליח להתארגן... למי אתה יכול לפנות לקבל עזרה?"

חשוב לעזור למטופל לאתר את רשת התמיכה הפוטנציאלית שלו.לסייע לו בהתמודדות עם ההכרה שהוא זקוק לעזרה ולעיתים גם עם הקושי לבקש עזרה. 
ניתן לדבר על סוגי עזרה שונים: תמיכה רגשית, עזרה עם הילדים, סיוע כלכלי כמו גם על המקורות האפשריים לקבלת עזרה.

הבחנה מסייעת נוספת שיכול המטפל לתרום הינה: 'זה שאתה פוחד שלא תחזיק מעמד זה מובן וברור בשלב הזה ולכן פנית לטיפול כדי להצליח להתמודד עם המשבר'.


בשלב זה יש לעיתים נטייה לקבל החלטות אימפולסיביות מתוך כעס ורצון לפגוע בבן זוג שהסב לך כאב. לעיתים ההחלטות האימפולסיביות מיועדות להפיג או להקל על כאב, 
למשל : "אני חייב לעזוב את העבודה כי כולם יודעים שם על הבגידה ואני לא יכול לעמוד בזה".

המסר הטיפולי הוא לא למהר בקבלת החלטות, לאפשר זמן להתבוננות פנימית ולהימנע מפעולה הנובעת מתוך בהלה ופחד. 
לפני כל קבלת החלטה חשוב לבחון מה טוב ונכון לי ומה טוב ונכון לילדים. בשלב הזה של ההתערבות הטיפולית המסר הוא שיש חשיבות לצרכי הילדים אולם לא פחות מכך לצרכי ההורים. הורה שמצליח "להרים ראש" ולהתחזק יוכל לאפשר לילדיו תנאים להסתגלות טובה למצב החדש.
חשוב לקחת בחשבון שמדובר בהליך טיפולי ולא בייעוץ משפטי. מבחינה משפטית יש לעיתים חשיבות אסטרטגית להחלטות מהירות וחד צדדיות על מנת להגן על אינטרסים, כלכליים בדרך כלל. 
מטפל חייב להיות ער למאבק האינטרסים, לסייע למטופל להבחין בין מה טוב ונכון עבורו ועבור ילדיו ומהם האינטרסים המשפטיים כפי שעולים בייעוץ משפטי שקיבל. 
ההכרח לבחור ולקבל החלטות קשות הינן של המטופל, מטפל יסייע למטופל לראות את התמונה השלמה, לעיתים תמונה שיש בה קונפליקט בין אינטרסים כלכליים לצרכים רגשיים. 

מבחינה קוגניטיבית יש תחושות של אובדן כיוון וירידה ביכולות. לעיתים נובע הדבר מעייפות גדולה וחוסר יכולת "להחזיר" כוחות, הפרעות בשינה, מתח, העדר תזונה נכונה, ירידה במשקל וכו'. לעיתים נובע הדבר מהצפה רגשית שלא מאפשרת בהירות מחשבה. 
קיים אובדן אמון (זמני בד"כ) ביכולת להבין מה נכון לי ומה לא, מה טוב לי ומה לא. יש בלבול וטשטוש בתמונת החיים שהייתה מוכרת עד כה. החוויה היא של התלבטות בלתי פוסקת, מחשבות טורדניות שאינן "מסתדרות" וקושי בקבלת החלטות. בתקופה שכזו, בה נאלצים לקבל החלטות רבות בתחומים הבסיסיים ביותר כגון טובת הילדים, מגורים ופרנסה, חווים בני הזוג תחושות של חוסר אונים וחולשה גדולה: לא אחת ניתן לשמוע בסיטואציות כאלה משפטים כמו 'אני לא מכיר את עצמי.. בחיים לא קרה לי ש...'. 
להחלטה על פרידה יש משמעויות כלכליות ובמרבית המקרים גם השפעה על מקום מגורים, מקום עבודה ושינויים ברמת החיים. מדובר בעומס גדול מאוד המצריך משאבים רבים. יש כאלו שהעומס משתק אותם ויש כאלו שהעומס "זורק" אותם לקדחת עשייה, שינויים והחלטות.
בשלב זה חשוב לתת מקום לכל הסוגיות הנדרשות לצורך קבלת החלטה. יש מקום לכל התלבטות, קטנה וגדולה כאחת: חשוב לרדת לפרטים הקטנים, לפרטים הטכניים, לסייע בהשלטת סדר, בקביעת סדרי עדיפות. 
הורים לילדים זקוקים בשלב הזה לאינפורמציה ולשותף להתייעצות במקום בן הזוג שהיה השותף הטבעי . השאלות הן רבות ומציפות החל מאיך מספרים לילדים ועד התמודדות יומיומית עם תגובות הילדים בהתאם לגילאים, לאישיות של כל ילד ולדפוסי התקשורת בבית.
בטיפול פרטני יש לקחת בחשבון את העובדה שבן הזוג שהיה עד כה שותף להורות עשוי להיות לא תמיד זמין, בלתי משתף פעולה ולעיתים גם עלול להיות גורם מאשים ומחליש.
מטופל צריך לחוש שהמטפל הוא "מישהו שאפשר לרוץ איתו" ובעיקר מישהו שאפשר לסמוך עליו. 

פאזה שנייה

הפאזה השנייה מתאפיינת בהתחלת בניית שגרת חיים חדשה, לעיתים זוהי שגרה זמנית עד שיוכרעו נושאים מהותיים כגון רכוש, דיור וכו'. השגרה החדשה קשורה לתמונת המציאות החדשה: מי גר בבית ומי עזב ומה הם ההסדרים עם הילדים. בני הזוג מתחילים להבין את המשמעות הקשה של סוף שבוע ללא הילדים, חג ללא ילדים וללא בן/בת הזוג ומשפחתו ולחליפין איך זה להיות עם הילדים סוף שבוע ארוך לבד, ללא עזרת בן הזוג.
הבניית שגרה חדשה הינה קריטית עבור הילדים וההורים כאחד, היא מסמלת שיש חיים אחרי רעידת האדמה ומאפשרת גם להחזיר תחושות של ביטחון.
בשלב זה מתפנים המטופלים לעסוק במהות המשבר. בצד ההתמודדות הרגשית עולה הצורך להבין, שאלות רבות עולות ומציפות לעיתים הצורך להבין הינו טורדני המעסיק ללא הרף. 
פעמים רבות הטחת אשמה בבן הזוג "קלה " יותר, העולם נתפס כמפוצל, יש טובים ורעים, נוטשים וננטשים, פוגעים ונפגעים. 
עם התקדמות התהליך יש מרחב רגשי להתבונן בו, לא מתוך הטלת אשם אוטומטית על בן הזוג ולא בהאשמה טוטאלית של העצמי. 
השאלות שעולות בטיפול הינן רבות : מה קיבלתי בקשר? איזה מקום היה לי? האם אהבתי? האם הייתי נאהב? איפה טעיתי? מה היה קורה אם הייתי עושה אחרת? האם ראיתי את בן זוגי? האם בן זוגי ראה אותי? וכו'.

קיים, כמובן, שוני מהותי בין בן הזוג שיזם את הפרידה לבין מי שחש שהפרידה נכפתה עליו.
ליוזם הפרידה, (במיוחד אם קודם לכן פנה לטיפול) הייתה הזדמנות להתכונן לפרידה, לבחון את הקשר הזוגי, לבנות לעצמו את הנרטיב שהוביל לקבלת ההחלטה ואף לתכנן את העתיד. 
הטפול בשלב זה מאפשר מרחב להבנת הקשר הזוגי במיוחד לאור משבר הפרידה. יש מטופלים שלראשונה מזה שנים רבות "מעלים מסך" מעל תמונת הזוגיות ומביטים בה. 
זוגות רבים שקועים במרוץ החיים, מנווטים בין משימות, ילדים, פרנסה, קריירה, טיפול בהורים מתבגרים ואינם מצליחים לראות את עצמם. 

בפרידה יש התרת חוזה, חוזה שהסדיר את היחסים בין בני הזוג, חוזה שהשפיע גם על תפיסת העצמי של כל אחד מבני הזוג.
בני זוג משליכים אחד אל השני "חלקים" של עצמם או חלקים משלימים לעצמם. מדובר על פונקציות מהותיות שהינן הבסיס ליחסי אובייקט זוגיים, יחסים המשחזרים כמובן דינאמיקה של יחסי אובייקט מוקדמים. 

בפרוק קשר זוגי, במיוחד בקשרים בהם בני הזוג צעדו כברת דרך ארוכה יחד, בנו משפחה, בית וקריירות - יש חוויה של אובדן חלק מהעצמי. חוויה קשה זו באה לידי ביטוי בחרדה ובתחושת חוסר ערך: "אני יודע מי אני כחלק מהקשר, אני לא מכיר את עצמי בנפרד ממנו...איך להמשיך מכאן? "
במסגרת העבודה הטיפולית נעשה ניסיון להכיר מחדש את המערכת הזוגית, להתמקד במטופל עצמו, במקום שהיה לו, מה השליך אל בן זוגו ומה הושלך אליו. ככל שהיכולת של המטופל לראות את מקומו כחלק מהקשר גדלה, כך מתאפשרת יכולתו לראות את עצמו גם באופן נפרד מהקשר ולהפך. 

פאזה שלישית

בניית אופק אופטימי.
ההתבוננות וההתמודדות הרגשית עם הזוגיות שבאה אל סיומה והתא המשפחתי שהתפרק אינם קלים. עם התקדמות הטיפול מתבהרת תמונת הזוגיות המורכבות והתרומה של כל אחד מבני הזוג למורכבות זו. 
ההבנות, ככל שהן מכאיבות - כך הן מאפשרות למטופל לבנות מחדש את חווית העצמי. האדמה הרועדת שהתאפיינה בחוסר וודאות וחוסר אונים מתחילה להתייצב, מטופלים בשלב הזה מתחילים להיות מסוגלים לספר את סיפור הזוגיות בעיקר מנקודת מבטם אבל גם מתוך יכולת לראות (אם כי לא בהכרח לקבל) את בן זוגם. 
שלב זה אינו קל, לעיתים נדמה שהכאב לא קהה ולפעמים מדברים מטופלים על כאב שהתחדד. יחד עם זאת החוויה הכללית מתחילה להשתנות ואת הכאב מאזנת גם תחושה שליטה, התבססות במציאות החדשה וסיפוק מהישגים אלו.
מדובר בתהליך רגשי, עדין ושביר, שלוקח זמן להבחין ולהכיר בו , לסמוך על השינוי, על ההתחזקות זה מקרוב צמחה לה.

בשלב הזה כבר ניתן להתחיל להרים ראש מעל המים ולחשוב קדימה: מה למדתי על עצמי? איפה אני רואה את עצמי בעוד שנה.. חמש שנים.? האם כבר אפשר לתכנן קדימה? 
אלו צעדים זהירים, המבוססים על מודעות והכרות מעמיקה של האדם עם עצמו. מדובר בחוויה משמעותית כאשר בצד הכאב גדלה גם תחושה של סיפוק.

פעמים רבות נקודת המשבר היא גם נקודת שינוי בתחומים אחרים שנחוו כ"תקועים" ולא מספקים, כמו למשל קשר עם ילדים, קריירה, קשרים חברתיים, קשרי משפחה וכו'.

החוויה עשויה להיות הפכפכה ודרמטית: כאשר יש רגעים קשים ומכאיבים, קשה להאמין שיש אופק אופטימי וכאשר יש התבהרות במחשבות וההרגשה משתפרת חוששים מפני הנפילה הבאה. 
תפקיד המטפל בשלב הזה הינו לעזור למטופל להחזיק את תהליך השנוי, להצליח להחזיק גם את הכאב על האובדן והכישלון ובו זמנית גם את המבט קדימה , את האופטימיות הזהירה.

סיום

תהליך פרידה או גירושין, ככל התמודדות עם אובדן - הינו תהליך התפתחותי שניתן להבחין בשלבים המאפשרים הסתגלות למצב החדש ובסופו של דבר גם שיפור בתפקוד ובאיכות החיים.
לא תמיד יכולים המטופלים הנמצאים בתחילת הדרך לראות ש"יש גם חיים אחרי..." ולא תמיד קל להם לראות ולהאמין שמשבר יכול להוות גם הזדמנות לצמיחה. כמטפלים - תפקידנו הוא ללוות אותם עקב בצד אגודל בכל השלבים שתוארו במאמר זה, החל מהתערבות, בשלבים האקוטיים ועזרה בקבלת החלטות, דרך הרחבת ההתבוננות והעמקת ההבנות ועד לשלבים בהם ניתן כבר לראות אופק אופטימי, לחוש התחזקות פנימית ולתכנן קדימה.
בהתחלה המטפל הינו שותף אקטיבי בתהליך ולאט לאט הוא מפנה את הזירה למטופל שמצליח לשאת את עצמו ואת חייו. 
הבנת הדינאמיקה של התהליך מסייעת לנו כמטפלים להחזיק עבור המטופלים שלנו את התהליך, בסבלנות רבה ובאמונה שהדבר אפשרי. 

טואול - בניית אתרים באינטרנט